About

.Irit Schilo was born in the kibbutz Givat Haim to Zionist parents who emigrated from Czechoslovakia

As did all kibbutz children at the time, Irit was raised in the kibbutz’s nursery, looked after by nanny, and not in her parent’s home.

When she was one year old, her father traveled to New York as an emissary of “Keren Kayemeth LeIsrael”.

A year later, 2-year-old Irit joined him in America along with her mother and older sister.

Four amazing years ended abruptly the day they returned to the kibbutz. The family was split up: Irit’s parents were housed in a remote shack at the edge of the kibbutz; her sister was sent to the older children’s house; and the six-year-old Irit was allotted an iron bed in a room for four. Her beloved toys were taken away from her and made the common property of the kibbutz’s children.

The loss of her family life, the fear, and the loneliness became an inseparable part of Irit’s life. She found solace in art and creativity: drawing, sculpting, dancing, music, and also sports and school.

From a very young age, Irit studied at the School of Arts in Switzerland, in London, and with leading Israeli painters and sculptors. She graduated from the acting school “Beit Zvi”, acted on the stage and in the cinema, and became famous as a television puppeteer (Uza from “Parpar Nechmad”, Gulu, and other characters) and as a voice actor in animated shows (Ogi from “Nils Holgerson”, Tiptip from “Hakatkatim”, and others). She also edited a book of fables through “Dvir” publishing in 1993. Irit has been teaching many years in schools, working with special needs groups and with the elderly.

Distinguished curator Orit Lotringer writes:

“The artist Irit Schilo sculpts with virtuosity and great sensitivity the human body, and portrays in her work the life and soul of the medium. It seems as if any moment her works will come to life and start moving on their own… Irit’s style varies from impressionistic to realistic, and sometimes fantastic.”

עירית שילה נולדה בקיבוץ גבעת חיים להורים ציונים שעלו לארץ מצ’כיה.

ככל הילדים, אז, עירית גדלה בבית-תינוקות עם מטפלת משגיחה ולא בבית הוריה.

כשמלאה לה שנה, נסע אביה לניו- יורק כשליח “הקרן הקיימת לישראל”. כעבור שנה, הצטרפו האם, האחות הגדולה ועירית בת השנתיים, אל האב שבאמריקה.

ארבע שנים נפלאות נגדעו באחת, ביום חזרתם לקיבוץ. המשפחה פוצלה. ההורים שוכנו בצריף מרוחק, בקצה הקיבוץ. האחות נשלחה לבית ילדים בני גילה ולעירית בת השש הקצו מיטת ברזל בחדר לארבעה.

הצעצועים האהובים נלקחו ממנה לטובת ילדי הקיבוץ.

אובדן המשפחה, הפחד והבדידות, הפכו לחלק בלתי נפרד מחייה. נחמה מצאה ביצירה. בציור, בפיסול, בריקוד, במוזיקה, בכתיבה, וגם בספורט ובלימודים.

מגיל צעיר מאד למדה בבי”ס לאמנויות בשוויץ, בלונדון ואצל טובי הציירים והפסלים בארץ.

למדה וסיימה את בי”הס למשחק “בית צבי”, שיחקה על הבמה ובקולנוע והתפרסמה כמפעילת בובות בטלביזיה (“אוזה” מ”פרפר נחמד” “גולו” ועוד) וכמדבבת בסרטים מצוירים (“אוגי” “טיפטיפ” ועוד). וכן עיבדה ספר משלים בהוצאת “דביר” ב-1993. עירית מלמדת שנים רבות בבי”ס, עובדת עם אוכלוסיות מיוחדות ועם קשישים.

אורית לוטרינגר, אוצרת מוערכת, כותבת:

“האמנית עירית שילה מפסלת בוירטואוזיות ורגישות רבה את הגוף האנושי ומגלמת בעבודותיה את החיים והנפש שבתוך החומר. נראה שעוד רגע קט הם יקומו לתחייה ויתחילו לנוע…

סגנונה של עירית נע בין האימפרסיוניסטי לריאליסטי ולעיתים לפנטסטי.”